השמית הקדומה ושפות הדיבור החלו כנראה מהברות יחידות זה אולי הפרק החשוב ביותר בויקיספר זה. על התפתחות השפה האנושית.

תקשורת קיימת בכל רמות החיים, תקשורת בין אברונים בתא, תקשורת בינתאית, תקשורת בין צמחים ובין יצורים לתיאום.

הגיתי בזמנו תיאוריה על כך ששירה וריקוד נועדו במקורם לתיאום, ושכך גם בדגים וציפורים, היא נועדה לתאם את התנועה של להקות ענק באוויר. אחר כך התברר שאכן יש מחקרים שמורים על נכונות השערה זה (בנפרד ממני, ואולי גם לפניי).

הצו העברי הנובח - קח ולך

לא שורשים בעלי שלשה עיצורים עומדים בשורש המילים העבריות אלא "נביחה": תנועה אחת (או דו-תנועה הנשמעת כאחת) עם פתיח (אונסט) וסיומת (זנב, קודה).

בדרך כלל שני העיצורים הראשונים בשורש בו יחד כצרור, או אחד מהם נאלם. אך לעתים שני העיצורים בסוף היו מצורפים יחד לצרור קדום, לעתים רחוקות יותר הצליל האמצעי היה חלק מהפתיח והסגיר של ההברה היחידה במילים הקדומות והפשוטות הללו.

עיצורים אחדים הם בעצם צרורות של עיצורים יסודיים יותר, היוצרים צליל נפרד. צ אולי היתה ט ואחריו ש כמו במילה טשרניחובסקי, צליל הנפוץ בשפות אפריקאיות וסלאביות כאחת. וראו באתר האקדמיה ללשון על העיצור האלפביתי הצידוני צ. (ראו גם בהמשך כאן על עיצור זה.

יש עיצורים שהושמעו בצורה שונה כמו ל או נ - וכך עונג אולי מקורו בסוג של נג סיני, כמו ing באנגלית שסימונו באלף בית ההגיה הבינלאומי ŋ ומשמש בעברית כשאומרים בנק, או פינג פונג.

גם מילות ציווי שיש בהן תנועה בחטף, הן בעצם במקורן תנועת שווא.

שב! קום! לך! קח! בוא! שם! כאן!

שב! כתוב! שמור! סתום! צא! בלום! שתוק! ברח!

תן! נא! נו! לי! עוד! כן! לא! מה? איך?

כמובן שזה מצרף הרבה מלים יחד לגוש אחד שכיום אין לו משמעות יחידה.

נקבל ריבוי משמעויות למילה כמו שב כי אולי היא נשב, אולי חשב, אולי ישב. אך אין זה נכון. הצליל הפותח במילים האלה הוא בכל המקרים דו-עיצור כשהעיצור השני הוא העיקרי אך מתווספת לו צליל משני לפניו.

בגלל שבמקור המילים באו מהצליל אותם השמיעו, מחשבה קשורה לנשיבת ונשיפת הרוח, וישיבה על כיסא כמו שיבה הביתה קשורים כולם בנשיבת הרוח ושובה. כך גם שיבת השבויים אחרי שבתם בשבי. וכך גם שבת קודש קשורה לשיבה זו. כמובן בגלגולים משניים.

המוח, גם היום, בעצם מחפש את התבנית הפשוטה בעלת הגרעין התנועתי באמצע (חד או דו-תנועה יחידה) ולפניו צליל עיצורי או דו עיצורי, ולפעמים כך גם בסופו. כדי להדגים את זה חשבו נא על הפיענוח שאתם עושים לשיר הבא:

אביא כאן תקציר מאמר האקדמיה. ואוסיף על המחקרים לגבי השפות השמיות האפריקאיות והצ'. וכן על הגלגולים של ch ושל tch כעיצור כ חוככת צ (טס) וגם צ' (טש) - הופעתו במקרא בלטשאצר. וכן ההגיה הקיבוצניקית טט' הטבעתו בתוך טּ עירקית גרונית, ט, ט', ד, צ, ס, ש, ת' th, כ, ח, ז' חוככת, גּ - ג' (דז'), ותט'די קיבותט'ניקי. הסעיפים לעתיד:

• מעתקים באכדית ובבלית
• מעתקים בארמית
• מעתקים בעברית
• מעתקים באמהרית ובגז
• מעתקים בשפות גרמניות
• מסקנות לגבי צלילי העיצור צ האפשריים.

• בארמית מקראית מן העיצור המקורי לעיצור ק בעברית קדומה, ט (דגושה בארמית מקראית אחר הניקוד) בארמית, דאל שהיא צליל לועי נחצית (כלומר עם לשון והדגשה) בין ט לאות ז, ובעברית מקראית מאוחרת ובהמשך עברית ימינו מעבר לאות ס, או להגיה מחוברת של ט עם ס בעיצור צ.

מוסא ישיר, אך לשווא

הוּא שָׁב וְיֵשֵׁב וְחָשַׁב מָה עַכְשָׁו,

וְחִשֵּׁב בַּמַּחְשֵׁב וְהִקְשִׁיב לַמֵּשִׁיב,

הַשָּׁבוּי בִּמְשׁוּבַת נְעוּרִים חֲשׁוּבָה.

אָז פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו עַל מַשַּׁב רוּחַ סְתָיו,

וְשָׁאַל אֶת עַצְמוֹ אִם הַכֹּל אַךְ לַשָּׁוְא,

אִם מוֹשָׁב שִׁתּוּפִי לֹא מַשִּׂיג אֶת נוֹשָׁיו...

וְעָף לוֹ מִפֹּה, לְיַצֵּג אֶת מַרְשָׁיו.

וְעַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוּא לֹא שָׁב.