כידוע, האותיות בלע"ז, למשל אלו של האנגלית - התגלגלו דרך הלטינית - הרומאית, שהיא עצמה ירשה מהאלפא ביתא הייוונית, ומקור כולם בכתב האלפבית הכנעני העתיק, וזו, כפי הנראה נסמכה על כתב היתדות וכתב החרטומים המאוחרים (שאף הן ניזונו האחת מהשניה), כאשר סימנים מעטים בלבד שמשו לתאור עיצורים או הברות בודדות. (יש המקווים שהיו אלו ישראלים או כנענים שהיו במיכרות בסיני אשר המציאו את האלף בית הראשון, אחרי כשלושת אלפים שנות כתב הברתי ותמונתי)
את משמעות שמות האותיות בעברית, מנסים להבין דרך השפות העתיקות, אותן אנו מכירים מארכיאולוגיה או מספרות עתיקה, או דרך השפות המדוברות, שהתגלגלו עד ימינו.
בשנת 1916 בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ישב סיר אלן גרדינר במשרדו השקט באנגליה, התבונן בציוריה של הילדא פטרי אשת פלנדרס (צלחת) פטרי שצוירו בשנת 1905, פענח את הכתב הסינאי הקדום מהמכרות בסרבט אכדים ובין היתר ראה שהאות שין נרשמה כמו W, כלומר צורן שיניים. הוא עשה את החיבור בין שם האות לצורתה, ומכאן המחקר המשיך לגבי שאר האותיות. ויליאם אולברייט פרסם את השערותיו בשנת 1966 (תשכ"ו למניינינו).
לספרות העברית העתיקה, כמובן, חלק נכבד בסיוע להבנת-מילים שכזו. ספרי התורה, הנביאים והכתובים; התרגומים לארמית וליוונית; המשנה והספרות הארמית - מדרשים, תוספתות; התלמוד הארץ-ישראלי ("הירושלמי") והבבלי - כולם, מהווים מקור בלתי נדלה להבנת משמעותן של מילים.
מקור נוסף להבנת משמעות המילים העתיקות היא מהגייתן. מלים רבות אוצרות בחובן משמעות צלילית אשר ניתן להתחקות אחריה. אפשר לזהות או לפחות לאשש במידה המניחה את הדעת, איך הגו אותיות בעבר, ולאור זאת להבין מניין נבעו מלים, מה היתה משמעותן המקורית וכיצד נתגלגלו למשמעותן כיום. על כך הרחבתי במאמר על מקורן הצלילי של המלים כולן.
ניגש לשמות אותיות האלף-בית, צורתן המקורית, ואופן הגייתן, וננסה להסיק מכל אלו את משמעותן המקורית של צורות האותיות, של שמות האותיות, של הצלילים המופקים על פיהם, ומדוע סודרו בסדר הקדום שנותר ברוב שיטות הכתב עד ימינו.
ר - האות ר' נהגתה כ-ר' מתגלגלת, כפי שהיא מבוטאת בערבית, ביידיש ובלדינו, וכפי שנהגו לחייב ב'קול ישראל' עד לשנים האחרונות. את העובדה שזו ההגיה העתיקה ניתן לגלות ממקורות שונים. ראשית, מן ההקפדה של קהילות מסויימות על היגוי זה, קהילות הדוברות לכאורה את אותה השפה ושומרות על ההגיה - ברצף, מן העת הקדומה ועד ימינו. ניתן ללמוד על היגוי זה מתופעת חילוף האותיות רי"ש ודל"ת. משימוש באות זו במילים המביעות רעדה כמו רעד, קור, ברד, ירא. מהאזנה לקולם של רועים המאיצים בצאנם בקול, ושימושה האות רי"ש במילות רועה, רעיה, מרעה ובלועזית שֶפֶר או שֶׁפֶרדְ (במילה שֶׁפֶרדְ אותיות רי"ש ודל"ת באות כאחד!), ועוד.
ח - כך גם, אנו יודעים על החי"ת הגרונית, הן מהשוואה לשפות קרובות, והן מהלכה בתלמוד הבבלי, שאין נותנים לאנשי חיפה "לעבור לפני התיבה" - כלומר אסור להם להיות ה"חזן" בתפילה, מכיוון שאותם אנשי הכפר החופי חיפה מחליפים אל"ף בעי"ן, וחי"ת בכ"ף, בדיוק כפי שעושים רוב הישראלים כיום, בעקבות ההגיה המזרח אירופאית. (במערב אירופה נהגו להגות את האות חי"ת כאות ה"א, ובחלק מהמקומות כאות שי"ן או כאות כּ"ף מודגשת)
א - האות A אם הופכים אותה, או שמים אותה על הצד, היתה אלפא שצורתו שור -
ה"אלוף" בכנענית ועברית עתיקה, וביטוייה "אה" - עצירת הנשימה. לדעתי בתקופה העתיקה האל"ף אכן הושמעה, בדומה לאופן היגוי הערבים את הביטוי בערבית "הדא הוּוֶא" שמשמעותו "זה הוא", שקוצר בעברית ל"זהו". יש גם ההוגים את ה"לַא" הערבי בתוספת מעט הוצאת אויר. ואם כך זהו צליל המאמץ. מאמץ הנדרש מבהמת המשא הזכרית. אה. ודומה לו קריאת האכזבה לקראת מאמץ או האנחה מן הקושי אחריו - אוי.
קרשת - אותיות QRST מקבילות לקו"ף רי"ש שי"ן ותי"ו. גם WX מקבילות לשי"ן ותי"ו. (באותיות קיריליות, ישנה אות ש, הנהגית אכן כשי"ן ימנית!)
אלא שביוונית האותיות W ו-X שינו משמעות הגייתית. X נהגתה כחי"ת ואילו W כאות וי"ו. על משמעות צורתן ושמותיהן נדון בהמשך.
ס (סמ"ך) - ה S לדוגמה היא הסמ"ך הפיניקית קובץ:Samech.webp - המצוייר בצורת קו מרכזי ובו שלשה פסים, ובכתבים עתיקים: יותר משלושה קוים לעתים אף ששה קוים ויותר. בספרו: תורת המלחמה בארצות המקרא, יגאל ידין משער, שמדובר בסולם צבאי "סמך". סולמות אלו שנותרו חקוקים בציורי קרבות ומלחמה מהעת העתיקה, היו בעלי עמוד מרכזי יחיד, ושלבים מחוברים במסמרות עץ או קשורים בחבל אליו, ואשר נועדו לעליה מהירה ולמעבר מעל חומות וגדרות אבן. ידין שיער שהאות S במקורה היתה סימן הדולר הישן $ בעל קוו אחד במרכזו, כשהעקלתון הינו פשוט כתיבה מקוצרת של שלושה קווים אופקיים, המחוברים ביניהם במשיכת קולמוס אחד.
במאמר זה אציע מקור קדום יותר לצורה זו, הקשור בדיג ודגים, ואולי גם מקור למילה "סמך" - וממנה סמיכה וגם סמוך.
האות תי"ו היא אחת האותיות שמשמעותן ברורה ביותר, ולא נתונה במחלוקת.
T במקור היתה צורת השתי וערב, הצלב - שבמקורו היה בצורת X. האות האנגלית עברה דרך התיטא היוונית, אשר הגיעה מהתיו הכנענית X.
תי"ו - סימן, כמו תווי נגינה, היה סימון שבו סימנו ומיספרו משהו. לפי ההשערה בשיטת שתי הרשימות (שיטה שעל פיה רישומי האותיות - החל מן האות מֵי"ם וכלה באות תי"ו - קשורים במים ודיג) הרי שהתי"ו היה סימן שבו אנשי האניות - המלחים והסוורים (או השוטרים, כותבי השטרות - על פי פירושו של פרופ' מאיר בר אילן) סימנו את כמויות המשלוח שאניות הובילו.
האות טי"ת (לפי מאמריהם של אביתר כהן ואראל סגל בויקימקור), אות זו מסמנת גלגל. זוהי אולי משמעות הפסוק 'לטטפות בין עיניך'. והריבוע המסורתי המוזכר בעניין התפילין (משחק מלים עם צליל טף), והנלמד מפסוק זה עצמו, הוא בעצם ההוראה שלא גליון אחד אלא מספר גליונות צריכים להיות בין העיניים, ולכן יש לחתוך את פרשיות התפילין לארבע. אם כך, הרי לנו דוגמה קדומה ל"עיגולו של ריבוע"...
בשנת 1977 מצא פרופ' ריצ'ארד שטיינר מישיבה יוניברסיטי, שהאות ש השמאלית בשפה העברית, היתה שונה הן מהעיצור ס והן מהעיצור ש, והתקבלה לשלוש שפות קדומות בצורה שונה. ומכאן להשערה שהיה לה צליל ביניים בין ס לבין ש, שהועבר לשפות האחרות באופן שונה. המילה כשׂדים נרשמה באכדית כלידים, והמילה בושם נרשמה ביוונית בלסם. כלומר היה משהו מן העיצור ל בשׂ השמאלית. בעברית עצמה צחק הפך שׂחק, שהפך בערבית לדחק. ההיה בהיגויו הקדום של מה שהפך ש שמאלית, משהו מן העיצור ד. צלע היה לעלע בארמית, סלו באכדית.
בשנת 1988 אליס פייבר השוותה לשפות אפריקאיות והראתה שהנחציות המתמזגת הגיעה מצלילי פוצצים נחציים צידיים קרובים לקליקים. (הקליקים בשפות אפריקאיות מבוצעות במשיכת לשון מן החוץ פנימה).[1]
לדוגמא בישראל אומרים בלוּטוּס במקום בלוטות', כי אין יותר את צליל החוכך השיני האטום בעברית העדכנית אבל הצרפתים יגידו בלוטוז כי אין להם ס בסוף מילה והם בוחרים צליל אחר להגר אליו. כך האות שהפכה לאות ש בעברית (ועדיין כנראה נהגתה בעברית מעט שונה מהעיצור הרגיל של ש) היתה לאות אחרת בשפות אחרות.
לאחרונה בשנת 2016 פרופ' אָרֶן וילסון רייט, חוקרת צעירה מאונ' שיקגו, כתבה על קיומו של עיצור נפרד בשפות קדומות שהשתמרו בדרום ערב (כלומר בתימן ועומן) ובהן מבטאים מילים המסומנות בשׂין בהיגוי ייחודי משלו, הנשמע כנישוף צידי בהצבת הלשון בהיכון לעיצור ל. בכך מוסבר המעתק היווני והאכדי עם העיצור ל. באותו מאמר הדן בכתובות שנמצאו בסיני, היא פענחה מילים והראתה שבאופן עקבי נבחרו למילים שמנושפים כיום בשפות דרום ערב אותיות מיוחדות. כלומר לשפה בה נכתב כתב יד אלפביתי קדום שהוא ענף או הורה של הכתב האלף-ביתי העברי-כנעני, היו הגיים נחציים מנושפים צידיים. לדוגמה: שדי - במשמעות שדה ובו האות הראשונה שנבחרה היתה צדי ולא ס. כך גם במילים שמאל, ובמילה שיער, שנכתבה צער.[2]
^על הסמ"ך הנכתבת בשי"ן, אמנון שפירא, מנכ"ל בני עקיבא לשעבר, תשס"ד למניינינו 2004, (באתר אקדםיהנו) זה תקציר המאמר. כדי לקרוא את כולו יש לפתור את חידת המסך, למצוא את הקישור הנכון, ועליו להקיש או להקליק תלוי איזה צליל אתם רוצים להפיק.
^Interpreting the Lateral Fricatives in the Alphabetic Inscriptions from Serabit el-Khadim (פרשנות החוככים הצידיים מהכתובות בסרביט אל חדים) מתוך כתב העת Zeitschrift der Deutschen Morgenländischen Gesellschaft המאמר באנגלית. 2016
מי"ם מים רבים. מי"ם או בהיגוי גאליצאי מַיים (כמו איי יא יאיי), היא אות שנכתבת כמו מים, וגם נשמעת כמו מים.
בשפות אחרות צליל זה אכן משמש למים או למלים קרובות למים, כמו אם (אמא), שגם היא מקור (ללידת התינוק ולהנקתו): מר - בלטינית הוא ים. מוֹם, מאטר, מא, מימע (דודה בגרמנית) וכמובן בשפה הערבית: מיא, יאמא, וכו'. צליל טפטוף המטר, עם צירוף דל"ת ורי"ש, או טי"ת ורי"ש, אף הן נפוצות: מטר, דריפ - טפטוף או טיפה, וואסר וכן וואטר - מים.
האות מ"מ משמשת בהקשר מימי גם במלים ים, אגם, מעיין, וכמובן במילה שמים (שמשמעותן מים שם, המים העליונים). מעניין לציין שהאות W, תחילתה של מים בשפות הלטיניות, קיבלה צורה של גלי מים ('M הפוכה'), אף שבמקורה צוירה ונהגתה כאות שי"ן - וכפי שזה קיים כיום באותיות קיריליות.
בדרך כלל דרושים שני גלים כדי להבהיר במה מדובר. האות m מכילה אכן את שני הגלים הנדרשים.
ובעניין המים החיים: תמיד הפליא אותי השלט בכניסה לכמה עיירות פיתוח לשעבר, כמו בית שמש, וטירת הכרמל, שלט גדול עליו כתוב באותיות קידוש לבנה: "דגים חיים במים". ראשית, מי לא יודע שדגים חיים במים? ושנית, למה צריך לספר את זה בשלט שעולה ודאי למפרסם כסף רב? עד שיום אחד נסעתי לפי הוראות השלט ומצאתי שמדובר בחנות המוכרת דגים "חיים" (חיים, אגב, במים...)
נון דג. פעולת אמירת המילה 'נון', פותחת וסוגרת לנו את הפה, בדומה ל"דיבור השותק" של הדגים, הפותחים והסוגרים את פיהם מבלי להשמיע צליל קול. לעומת זאת הצליל המופק מפינו כשאנחנו מחקים את פתיחת וסגירת הפה של הדגים הוא דווקא צליל פ"ה.
סמ"ך לדעתי מדובר באידרת הדג. סומכי הם דגים. סמק - דגים בערבית. באכדית נמצאו מילים הקשורים בשורש סמכ הקשורות בדיג ודגים. [להשלים]
אמנם לפי רוב דעות החוקרים המדובר בסולם - כלי עבודה נדרש בסביבת הספינה. יתכן שמדובר בסולם חבלים. בספרו תולדות המלחמה בארצות המקרא, יגאל ידין הראה שבאיורי הקרבות על קירות ארמונות המלוכה בעת העתיקה, נהגו לצייר סולמות ובהם עמוד תומך בודד ושלבים המחוברים לעמוד בודד ומרכזי זה. בציור מהיר (מבלי להרים את כלי הכתיבה מן האמצעי, שעליו מתבצעת הכתיבה), של עמוד כזה על שלביו, נוצר ה-$. וכך אנו יודעים מהיכן התעשרו הימאים הקדמונים ;-) לא מצאתי מחקר זה שראיתיו בנערותי, וכל המוצאו יבוא על שכרו.
עי"ן - העין של מחט התפירה, עשויה מעצם. עין היא גם המעיין. וגם עין האדם. נראה שהצליל התחיל דווקא במים, שכן זהו הצליל של מים נגמעים בתוך סלע, ודומה לליטופי המים המשמיעים מיי. אולי באות הזו וברישומה, מדובר בעיני- הדג (שהן חלק חשוב...!), שנותרו "מתבוננות" בדייג אף זמן רב לאחר מותו של הדג עצמו...
פ"ה - פי הבאר או המעיין. הציור הוא של פה (או חצי פה, מצידו. באוגריתית זוג שפתיים), ואולי פי הדג. הצליל מתקבל מחיבור השפתיים של הפה זה לזה. מקור המלה כנראה באיבר האדם והקול המופק מבין שפתיו. (ראו על אברי הנשימה) ובהשאלה משם לכל שאר המושגים. יתכן גם פֶּה של הכלי שנועד לדיג. נמשיך להתבונן ולחפש הסבר מדוייק יותר.
וּפָרַשְׂתִּי אֶת רִשְׁתִּי עָלָיו וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי (יחזקאל) בעניין מעצד, וכן ציד ומצודות)
צד"י בערבית ובארמית פעולת הציד היא פעולת הדיג. למכמורות (כלומר רשתות גדולים לתפיסת דגים) קראו בתנך ובתלמוד "מצודות". ציור האות המקורית אינו ברור. יתכן שזוהי צורת הסולמית # ולמעשה היא רשת. או שמא מדובר בכלי למשיכת המכמורת, או בכלי דיג אחר? אקווה, שיום יבוא ואוכל להביא פתרון ברור יותר. צלילה של הצד"י העתיקה היה פשוט סמ"ך מודגשת וגרונית (ללא "טסירוף" האותיות טי"ת וסמ"ך, כבימינו...אלא, כשתי אותיות גרוניות חזקות. גם הדל"ת נהגתה בעת העתיקה אחרת, כאותיות Th במילה The באנגלית. ואולי זה צליל משיכת המכמורת מן המים, או פגישתה עם המים.
...ואולי מדובר בסוג של מנגל לצליה, שכן זהו הצליל היוצא ומופק בעת הצליה. ואולי מדובר בכלי שבעזרתו מכינים מן העצם את המחט? כמו מעצד - כלי שנועד לחיתוך ויישור עץ (לפחות לפי שימושו כיום, ומופיע עם כלי המלאכה של הנגר והנפח עושה הפסלים, בנביאים). אם כן, הרי שהצליל כאן מגיע אכן באופן טבעי, טסססס - צליל החיכוך ו-ד'. ומכה קלה לסיום. עם אות כמו נחצית.
קוף - קוף המחט לתפירת הרשת - תפירת הצד"י. באותיות הכנעניות היה זה עיגול מלא על גבי קו, ובאותיות רומיות נשתמר כאות Q. (שכן QRST הן לפי הסדר קרשת) ויש עוד מקום להשערות ולהשוואות למלים עם אות זו, ובעיקר משורש קפא והקשרם לים, למים ולדגים. כייפ היא המילה ליבשת הבולטת אל תוך ים, ובעברית חוף הוא מקום מפגש הים עם היבשה (ונקרא כך עקב רחש הגלים האופף את החוף)
באופן עתיק כנראה שימש גם כעיצור לחיקוי קליקים או דו עיצור.
כמובן שמקור המילה בשיניים עצמם ובצליל(ים) המופק(ים) מהם. אבל הציור אינו של שיני אדם. W שתי שיניים חדות.
שין:נראה לי שזהו סכין החיתוך לדגים, שהיה עשוי במקור בעת העתיקה מלחי אשר שיניים חדות מקובעות בה, או מכת עץ ובה משובצות אותן השיניים. הצליל 'שין' קשור בצליל היוצא מהשיניים האנושיות בעת הדיבור.
המספר שניים קשור כנראה אף הוא בשתי השיניים הקדמיות. במקום הדפטונג "מַיִם" - כמו האות i, במילה mime, בערבית משמשת סיומת ה-'אֵין' לציון של הכפלה, כמו: יומיין, סחתיין, אהליין וכדו' המּוּכָּרים לדובר העברית. אם כן יתכן שהמילה שֵן עצמה היא במקור כפל וצמד של שיניים.
אל"ף: שור - שגר אלפיך ועשתרות צאנך, - הוא האלוף, הראשון והבלתי ניתן לאילוף (למיטב ידיעתי). מדוע הצליל הבסיסי הזה קשור ב"אלף" ואיך בא זכר בהמי זה למילה אינני יודע. הוא גם המספר עשר עשרי עשרות. וגם מפקד צבאי בכיר - אלה אלופי עשיו... אלוף מהיטבאל... הקשרים וקשרים אלו עדיין לא נתפענחו ונותרו בתוך "האלף לך שלמה". (אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני). ואולי היה בזמנו קיים אל ששמו היה: 'אלף'. אך, עדיין, מה מקור שמו מבחינה צלילית...?
אולי ושמא הצליל המופק מאות זו קשורה בתחילת המאמץ - מאמץ הנדרש מבהמת המשא הזכרית. אה. ודומה לו קריאת האכזבה לקראת מאמץ או האנחה מן הקושי אחריו - אוי.
יצויין שההשערה שהשם אל"ף משמעותו גם פיל (כמו אלפנט בלע"ז, וכן עקב אותיות משותפות) - בטעות יסודה.[1]
===== ב - בת נקבה, אולי פרה ===== בי"ת: נקבה (לפי השפה: בת, וכן אשתו זו ביתו) - אולי פרה (לפי הציור). בהגיה הגלילית, ההגיה של תושבי אזור הגליל ודרום לבנון בארץ ישראל, האותיות בי"ת ופ"ה נהגו בצורה שונה. P ו-B כלומר כפי שאנו הוגים פ"ה מודגשת ובי"ת מודגשת נרשמו כנראה באות בי"ת עם דגש (P) ובלי דגש (B), ואילו צלילי F ו-V - פ"ה רכה ובי"ת רכה, נרשמו באות פ"ה עם דגש (כנראה F) ובלי דגש (כנראה V). אם כן, לפי ההגיה הגלילית, מדובר באות פּי"ת - וידוע שפת משמעותה לחם (פיתה, פיתים, פתיתים) ובשפות לאטיניות פאת fat - היא מילה לשומן ולאנשים שמינים וכבדים. אישה "יפה" כיום נחשבת רזה, אך ידוע שבתרבויות העתיקות, לפי הצלמיות שנמצאו, "יפת תואר" - אולי פירושה עגלגלה. על הפרות השמנות בחלום פרעה נאמר: "יפות מראה ובריאות בשר".
בהקשר זה אולי משמעות הפסוק יפת אלהים ליפת - משמעותו שישמין אותו ויאכילהו. ואולי זהו גם מקורו של המונח פיתוי ופתיון, מהשארה של פת בתוך מלכודת (מוקש - בלשון המקראית, וכבר דנו במשמעות ומקורות מילה זו בדף מלים ומקורן הצלילי). יתכן שמקור המילה פת בצליל הטחת העיסה על ה'תנור' או הסאגּ (סאג') כפי שהבדואים קוראים לזה.
===== ג - גמיעת העגל הנגמל =====
תהלים מזמור לא גבה לבי אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ? כַּגָּמֻל עָלַי - נַפְשִׁי? כלומר, ישעיה הנביא שואל: האם לא הרגעתי (השוויתי) את נשימתי והאם לא השתקתי (מלשון דממה ודום) את הנשימה שלי כמו תינוק רגוע על אמו? האם נשימתי אינה רגועה כמו תינוק המוחזק בידי?
גימ"ל: העגל היונק עדין חלב כגמל עלי אמו, נאמר בשיר המעלות 'לא גבה לבי'. הגמל נקרא כך על שום צליל גמיעת המים הרבים שהוא שותה. המונח 'גמול' מלשון תגמולים ולעתים גם במשמעות נקמה, היא עקב התחושה הטובה של התינוק והרגיעה שלו לאחר גמיעת החלב. גם העגל נקרא על שם קולות הגמיעה, גאלפ gulp, או גלאג glug, שהם חילוף אותיות עגל. המילה גמילה שהיא דווקא הפסקת היניקה, מקורה בהבנת הפסוק: אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה? גְּמוּלֵי מֵחָלָב?! עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם?! כלומר, האם אני מלמד תינוקות שלא מבינים דבר? לפי ההסבר הרווח, 'עתיקֵי' - משמעותו 'מורחקֵי' מלשון העתקה והזזה ואולי גם מלשון ניתוק (שמקורו כנראה בצליל 'תק' המושמע בעת התנתקות). כלומר מדובר בתינוקות שהפסיקו לינוק. ולפיכך, לפי ההסבר הרווח כיום, גמולי מחלב הכוונה ש"נגמלו" מהחלב. אלא שכנראה משמעות המונחים במקור היא אחרת: עתיקי משדיים הם הילדים שזה עתה סיימו לינוק הם רגועים ורדומים ולא שומעים דבר. כך גם גמולי החלב הם התינוקות השמחים אשר קיבלו את גמולם, את גמיעת החלב, ואף הם רגועים רדומים ואינם שומעים דבר. יש לשים לב שבמילה עגל יש את אותם הצלילים של עי"ן גימ"ל ולמ"ד מלשון הגמיעה והגמילה (במשמעותה המקורית). אם כן אל"ף בי"ת וגימ"ל הינם למעשה פר, פרה ועגל.
===== ד עטין נדלה דולף חלב =====
להשלים: חסר ציטוט המקור (לגמל, ולגבי רציעת אוזן האבד
דל"ת: הסוגר של תעלות המים. או הקריאה לבהמה להתקדם. ניזהא דגמלא דא דא. האות דל"ת מצויירת במקורה בצורת משולש - ונשתמר כך באות דלתא היוונית ובאות דל"ת בכתב רש"י. דלת או דור door היא מלה עתיקה המשמשת אכן לסתימת הפתחשער או בבא או באב, ודיר דירה או מדור הם מקום לכינוס הצאן. "והצמידו אל הדלת או אל המזוזה" - כשרוצעים את אוזנו של העבד שאינו רוצה להשתחרר אל החופש. המילה "בָּא" וכל המלים סביב שורש באה קשורים אולי לצליל סגירת הדלת. אולי גם ברח (ואף המילה: ראח , בערבית, שמשמעותה: הלך, כולל המילה: הלך, עצמה) - נובעים מצליל טריקת הדלת ומצעדים מהירים.
השערה אחרת היא שהאות דל"ת משמעותה המקורית דלי ודליה. אכן הצליל של דְּלִי בהכנסו למים הוא זה 'דליפ', ודומה לו כתיבת צליל הטפטוף באנגלית, drip, ובעברית דליפה. אם כך, יתכן, שגם הדלת הוא פתח ריק, מקום דל כרגע ממים כ"דלי ריק", ואשר, מקור המילה, בדומה לפתח הבית, נובע מדלי זה. כך גם המילה הֲדְלַיָה (גפן בערבית נקראת דַלִיָּה) מפעולת משיכת הדלי.
===== ה - קריאת עצור לבהמה =====
אי אחיך קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה! (בראשית, רצח קין)
ה"א: הקריאה לבהמה לעצור (הי!) ואולי המקור למלת השאלה: אֵי? אי אחיך?! ויאמר: לא ידעתי השומר אחי אנוכי? התמונה, E, היא של מחרשה, או מסרק. מעניין שלשני מלים אלו יש שלשיית אותיות המשמיעה רחש דומה: סרק ו-חרש. אינני יודע כיצד הדברים נקשרים. במקור שלוש הקווים אינם מקבילים ואינם אופקיים. יש ידית בתחתית המעקם את האות.
===== וו - תליית הבשר וקריאת התפעלות ===== ו"או: מכשיר למשיכת דלתות המים בבבל. או קול נוסף Wow! בהקשר לבהמות. בכל מקרה בציור נראה מקל או מוט ובקצהו מתקן. סביר להניח, שו"ו התליה הקיים כיום (לכובעים או מעילים) מקורו בוו זה. אך השאלה כיצד שימש, וכיצד שמו נתגלגל אליו לא נהירה לי עדיין. האם למכשיר יש חלק גם בוו החיבור? ה"וו" או אנקול אכן משמש כדי לחבר דברים. מה מצוייר בראש הואו העתיקה? אולי משהו הקשור למלאכת האריגה וחוטי השתי. וכך גם הזי"ן החי"ת והטי"ת קשורים בנול?
ולפי הפירוש הנפוץ, יש המסבירים את צורת הוא"ו כקו אפקי פשוט על גבי קו אנכי, שתאר בעבר את החיבור בין שתי מלים מופרדות. באופן דומה, בניגוד לשיטת שתי הרשימות, האותיות הבאות משמעותן צורות אברי הדיבור ביצירת צלילים.
===== ז - זון ותזונה =====
להשלים: ויד תהיה לך על אזניך (פרשת כי תצא, ספר דברים)
בספר "תורת המלחמה בארצות המקרא"' (שאחי הקטן קיבל לבר המצווה בשנת ה'תשמ"א ואני קראתי בו בשקיקה), יגאל ידין התאמץ להראות, שהיה כלי לחימה שאכן נראה כך. (בשנת ה'תשפ"ג נברתי בספריות של האוניברסיטה העברית באגף העתיקות ובספריה הלאומית, ולא מצאתי במהדורות השונות את המאמר הזה של יגאל ידין. אם תמצאו, אהיה אסיר תודה לכם כל חיי. אנא דווחו בדף השיחה.)
בניגוד לדעתו של ידין, יש המשערים כיום שמדובר כפי הנראה בכלי כלשהו הקשור עם תזונה דווקא, ומזון, ולא מלחמה (אף שהמלים לחם ומלחמה בעלי אותן אותיות שורש, ולא בכדי, ובאכדית זרנינו או זיראנו - מלחמה).
בהקשר למזון אולי האות מייצגת כלי עשוי מתכת העושה צליל זזזז או ז' ויש דמיון מסויים לצורת אות זו בעברית העתיקה למחרשה הקדומה (צורתה כאות Z עם הקו העליון והתחתון בולטים מעבר למרכז האות, ושני קווים מחברים ביניהם במקום האחת שבאות האנגלית). אפשרות אחרת באה מכיוון הנגינה: בלועזית - באכדית זמרו הוא שיר, וגם בעברית זמר, בשפות אירופאיות זינג הוא שירה, כמו נגן בעברית, שיש בה ג, וצלילה גם הוא באנפיותו מעט מזדמזם, ומתנגן. הגיון בכינור הוא פריטה על כלי מיתר עתיק.
'זוינג' zwing - הוא הצליל המופק מכלי מיתר, בספרי איורונים (Cartoons, Caricatures) כמו בסדרה "אסטריקס" בצליל המופק מפריטת ה"בארד" הנגן הזייפן של הכפר, המזייף בפריטה על הַנֶּבֶל שלו. (למה קוראים לכינור כינור? כי נורא לשמוע אותו כשהוא מזייף וכי נורא מעציב לשמוע אותו כשהוא בוכה כראוי). נגינת הכינור היא במנגינה נוגה, כל המילים הללו מצלילי כלי הנגינה המופק. כמו גם תיפוף בתוף, (כנראה במקורו תיפּופּ בתופּ). בערבית ובשפות אירופיות יש את צליל העיצור ר הרוטט המשמיע את הדירבוק של הדרבוקה, דרבּ היא מכה, מדרובּ - מוכה, ובאנגלית המילה דומה מאוד Drum דרם. נחזור לעניינו למשמעות האות ז.
על פי השיטה שחלק מן האותיות מייצגות את אברי הדיבור (פ - פה, ע - עין, ר - ראש, ש - שן, כ - כף, י - יד), יתכן שזי"ן הינו למעשה ייצוג השיניים בתוך הפה או הלשון הרוטטת בעת לעיסת המזון.
אפשרות אחרונה, המתאימה לשיטת שתי הרשימות, וכמקדים את האותיות יו"ד - ידית, וכ"ף - כף איסוף או חפירה, כלי עבודה ששמותיהם שאולים מאברי האדם, יתכן שהאות זי"ן מביעה ידיות צד, הנקראים אזניים, או חגורה התופסת את כלי העבודה, וכפי הפסוק "ויד תהיה לך על אזניך"...
נציין רק שהאות השביעית באלפבית הלטיני G הבא מהיווני שהוא גלגול של הצידוני פיניקי (כנעני), מושמע בתנאים מסויימים כמו ז'ורז' הצרפתי [ʒ], או ג'ורג' [d͡ʒ] האנגלי ואלה נמצאים גם בהיגוי המסורתי לעיצור ג בדגש קל על פי כלל בּגּדּ כּפּתּ דגושה בראש הברה, בשונה מהעיצור ג רפה.
שמות האותיות הן בשפה הצידונית הכנענית, זין zine, ומלים רבות הקשורות במזון תזונה והזנה יש בהן את הצלילים ז, ז', ג, ג' וגם נ, ואת התנועות פתח וחיריק: גרעין, grain, גורן, זרע, זריה וזריעה בזרוע, גלעין, גרגר אולי בשונה מצליל הגרגור, עומר, grind, אדמה באנגלית ground, ואולי גם קשורים גרע, גדש, באכדית זנן - המטיר, זנינו - מקור שפע, והמילה זנן - כבוּדה.
השערה נוספת, שלא על פי שיטת שתי הרשימות, היא שציור האות חי"ת מביע את ענבל הגרון אשר בתוך החיך, היוצר את הצליל חחחחח, ואילו ציור האות זי"ן לפניו מביע שיניים הזנים את הגוף, או את לשון הפרה המייצרת את צליל הזמזום של האות ז בעת התזונה הבלתי נעצרת שלה. ואם כן היגויו של שם האות נשמע יותר כמו ז'אן, בדומה לאות J בהיגוי צרפתי.
חי"ת - לא ברור. פעם חשבתי, שמדובר בחתי הפיל או הממותה של אוכלוסיות עתיקות שגרו עדיין במערות - אולי הסיבה לכך שמערת המכפלה נקנתה מבני חת אשר לפי המסורת קבור בה 'אדם הראשון' - אדם קדמון. אך לאור פירוש האות הבאה, האות טי"ת כגלגל, יתכן שציור האות חי"ת מביע עגלה (עם מגלשים במקום גלגלים), או מורג. ואם כן צליל החית הוא אכן צליל הגרירה על הקרקע. צליל של דרך חתחתים. ואם כך אולי גם קשורה במילה חיטה (אף שמילה זו מקורה כנראה נובע מצליל חביטת השיבולים) או חרישה שבביטחון רב אפשר לומר עליה שהיא נובעת מצליל ההחרשה, ההתקדמות חרש ע.
השערה נוספת, שלא על פי שיטת שתי הרשימות, היא שציור האות חי"ת מביע את ענבל הגרון אשר בתוך החיך, היוצר את הצליל חחחחח, ואילו ציור האות זי"ן לפניו מביע שיניים הזנים את הגוף, ומילה זו נהגתה כמו ז'אן, בדומה לאות J בהיגוי צרפתי.
===== להשלים כותרות ===== ט"ת - ציורו: גלגל. זאת לפי מאמרו של ד"ר אביתר כהן מעפרה באתר הניווט בתנ"ך. בדיקה שעשיתי בתנ"ך מראה קשר חזק בין אות זו למצבים של מרכבות מלחמה עם גלגלים תקועים ביוון המצולה והטיח הבוצי. הצליל הוא של מכה חזקה (ט גרונית) אולי הצליל של התנתקות הגלגל מהבוץ, או הצליל הנדרש על מנת לגרום לבהמות למשוך את העגלה. בכל מקרה מאמרו של אביתר גם מסביר, שהמדובר בגלגל המחולק לארבעה חלקים, והוא מקור המלה 'לטוטפות' בציווי לגבי תפילין (להשלים: קישור למאמר המקורי).
והיה מי שכתב שטוטף הוא המקביל לאות, ופירושו תיו, ולכן צורתו X בתוך עיגול [2]
פרופ' אהרון דמסקי שם לב לכך שבעברית האות ט עשויה משילוב של האות ת (איקס) ושל האות ע (עיגול), ושכך קורה גם באוגריתית. אלא שבהבטה חוזרת באוגריתית, אין באמת שימור של כלל זה. זוהי האות ע ה 𐎓 או 𐎙 על שתי צורותיה. וזוהי האות ת 𐎚, קו אנכי ישר. ט הנראית כצלב אינה דומה בשום דרך לשניהם.
אפשרות נוספת למשמעות שמה של האות טי"ת היא על פי מקומה של אות זו הקודמת לאותיות המסמלות יד, וכף, (יו"ד כ"ף). יש מקום לשער ששם האות וצלילו קשורים בטפח החלק האמצעי של כף היד ללא האצבעות, או יתכן שמדובר באגרוף, ומשמש גם כיחידת מידה. מקור הצליל בצליל הטפיחה וההטחה. אם כן אולי ה-X שבעיגול בצורת האות הכנענית (או הקו הבודד שבאות טיתא) הוא למעשה ייצוג של הקווים שבקמטי העור בכף היד. על פי זה, אם מדובר בחלקי היד, יתכן שהלמ"ד אינה אלא המרפק, הנקרא באנגלית Elbow, או: קשת ה'אל' - (אך אולי דווקא המרפק נקרא כך באנגלית על שום דמיונו לאות L), וכך גם יתכן שצורת הלמ"ד מייצגת את אמת היד המצביעה אל עבר כיוון מסויים.
===== י - יד ידית כלי איסוף בעלת כף =====
בספר דברים: וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. (פר' כי תצא) מקביל לכתוב בספר שמות: וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ (פרשת משפטים)
יו"ד - יד, את חפירה. או ידית של כלי אחר. ויד תהיה לך... כמו: ויתד תהיה לך על אזניך, והיה... וכסית את צאתך, והיה מחניך קדוש.
צורת האות (𐤉 היא של זרוע כפופה עם כף יד נטויה להישענות או נתינה. צידו של כף היד (הזרת) והבוהן נראים.
===== כף - כלי איסוף, בצורת כף יד ===== כ"ף - 'שפכטל' משמשת לגירוד, נקיון והחלקה. ואולי כף לגירוש זבובים, או לאיסוף אשפה, כפי שהיא נקראת כיום. ךַֿף הוא הצליל המתקבל משפשוף הידיים זו בזו, או כּפּה הוא צליל המתקבל ממחיאת כף.
משוער כי צורת האות היתה חמישה אצבעות, אף שלא נמצא לכך תימוכין, ואין אף לא בכתב החרטומים המצרי סימן לכף יד מחומשת. לפי השערה זו, עם הזמן הסימן קוצר לארבעה קווים המתקבלים בשתי משיכות: K ללא האצבע האמצעית.
===== ל - השוט העתיקה =====
להשלים: חסר ציטוט המקור (מלמד הבקר)
למד - שוט. (ראו על צלילי השוט והמכה) הלמד בשפות השמיות משמשת להפנות לכיוון, אל המקום האמור, ובערבית היא חלק מהיידוע של חפץ או של מונח, כמו אל-אללה - בעברית: הָאֵל. משמשת כסופה של מילת היחס של, ומשמשת גם כסופה של מילת היחס על ובארמית משמשת כפועל במשמעות של כניסה. לפי השערתו של לגבי צלילו של הלמ"ד לא ברור: לכאורה הלמד, אותו השוט שאיתו "לימדו" וכיוונו את הבהמות (והעבדים והתלמידים) אין בה לא את צליל השריקה ולא את צליל המכה של השוט. וצריך ללמוד את העניין, אולי מישהו הקורא המאמר זה יציע תשובה?
או שמא זוהי קריאתו של בעל הבהמה לכוון אותו: "אֶל מִזֵּה!" (לכאן - לעֵבֶר זֶה) או להעמיד את הבהמה "לעמוד!" "למטה!". וראו מה שכתבתי במאמר מקורם הצלילי של המלים כולם על המלים קול, talk, ומילות ההפניה והיחס אל ושל.
והשערה 'פראית' אולי היא שמילות ההכוונה לְךָ (אל אתה) לנו (אל אנו) מקורם בפעמון המצלצל בצליל לללל ארוך שנתלה על צוואר הבהמה והעבד (ואולי גם התלמיד הלומד והמוכה במלמד).
[להעביר למקומו: לעיל בדיון על האות טי"ת שיערתי גם שהאות למ"ד מציירת מרפק של יד, מתוך מקומה של אות זו אחרי אותיות המביעות יד וכף (יוד וכ"ף) ויתכן גם טפח (טי"ת).]
עגל, הצאצא הצעיר של הפר והפרה - [6] ובהשאלה: גמול - עונש או פרס, ובפירוש (שגוי): נגמל (מחלב האם)
ג
ﺝ
Γγ
Cc, Gg
Гг, Ґґ
ɡ
דֵלְתּ
הדליה של צמח, או: דלי (הנקרא כך על שום צליל הדליפה והטפטוף), או הקריאה "דא!" לדרבון הבהמה[7]. לאות זו הגיה דגושה השונה מהגיית האות הרפה.}}. ולפי המסורת: דֶלֶת האוהל או הבית.
ד
ﺩ, ذ
Δδ
Dd
Дд
d
הֵה
יש המסבירים את הציור הקדום של האות (קו נטוי וממנו שלשה קווים הפונים באלכסון ובמקביל זה לזה אל הקרקע) כמחרישה, ולפי זה שם האות נובע מקול הדירבון של בהמת החרישה - הי! אחרים מסבירים את הציור כמסרק (וצליל הסריקה ללא קול: הההה) - או צורת שער נסגר, ומשמעותו הקריאה לבהמה לעצור "הי!"
ה
ه
Εε
Ee
Ее, Єє, Ээ
h
וַאוּ
וו תליה, בדומה למתלים בני ימינו. או: כלי לחיבור החוטים באריגה (בהמשך למסרק - הציור של האות ה"א. בשני הסברים אלו לציור, לא ברור מדוע הצליל הזה נבחר), או: הקריאה לבהמה להסתובב עם משיכת ראשה באנקול.
ו
ﻭ
Ϝϝ (1), Υυ
Ff, Uu, Vv, Ww, Yy
Ѵѵ (2), Уу, Ўў
w
זַי
כלי מזון - יתכן מחרישה או לפיזורזרעים, או כלי מיתר לנגינה (וצליל האות זזזז - על שם הצליל המופק מהם). לפי הפירוש הנפוץ, כלי מלחמה קדום - כלי זין.
ז
ﺯ
Ζζ
Zz
Зз
z
חֵת
או חתי הפיל והממותה, או מוטות העגלה. ולפי הפירוש הנפוץ: סולם צבאי בעל עמוד מרכזי אחד, או חַיִץ - מחיצה וגדר.
ח
ﺡ, خ
Ηη
Hh
Ии, Йй
ħ
טֵת
גלגל (בכתב הכנעני צורתו: עיגול ובתוכו x). יש גורסים: סמל הטוב הקדום, או "בחירה" (תיו בתוך עיגול)
ט
ﻁ, ظ
Θθ
(2) Ѳѳ
tˁ
יוֹד
יד או את חפירה
י
ﻱ
Ιι
Ii, Jj
Ӏі, Її, Јј
j
כַּף
כף יד או כף חפירה
כ
ﻙ
Κκ
Kk
Кк
k
לַמְד
שוט - מלמד בקר. לא ברור קשר הצליל והציור.
ל
ﻝ
Λλ
Ll
Лл
l
מֵם
מים
מ
ﻡ
Μμ
Mm
Мм
m
נוּן
דג
נ
ﻥ
Νν
Nn
Нн
n
סֵמְכְּ
סומכי: אידרת דג / דג קטן (צמוק), סולם צבאי, עמוד / סמוכה,
ס
Ξξ, Χχ
Xx
Ѯѯ (2), Хх
s
עַיְן
מעיין או עין ובהשאלה: אמצע, וייתכן חלק בחכה לצורך דיג (בהמשך לפ"ה) - מילה המושאלת מאברי הגוף
ע
ﻉ, غ
Οο, Ωω
Oo
(2) Оо, Ѡѡ
ʕ
פֵּה
פתח הבאר (מושאל מאיבר הגוף) או: פה, או פי הדג ואולי קרס דיג כנענית נקראה פי (כי תפסה את הדג בפיו)
פ
ﻑ
Ππ
Pp
Пп
p
צָדִי
רשת דיג - מצודה ('ציד' בערבית הינו דיג בעברית) ושמא סירת דיג. ויש החושבים שמדובר בצמח הגומא (פפירוס).
היו קיימים סדרי אלף-בית חלופיים. ובפרט: האות נו"ן היתה לאחר האות פ"ה, כך מופיע בפרקי מגילת איכה החל בפרק השני. וכן הוחלפו הדל"ת והצד"י. וכן הוחלפו הדל"ת והצד"י.
בכתב חרטומים: לא נמצאו לוחות סימנים לפי סדר קדום, לא בכתב חרטומים ולא בכתב הכוהני (היראטי) המקוצר. אמנם פפירוס אנסטאזי א (על שם סוחר העתיקות הארמני שמכר אותו לחוקרי העתיקות) מכיל טקסט ללימוד כתיבה, אך אין בו ככל הידוע בינתיים איזשהו "אלף בית".
בכתב יתדות: סדר אותיות (או יותר נכון הברות) מופיע כבר ברשימת "טוּ טה טי" בכתב היתדות ומקורו בשפה השומרית העתיקה. הלוחות שימשו ללימוד כתיבה, והועתקו כצורתן כנראה במשך כל תקופת הכתיבה בכתב יתדות, במשך 1500 שנים. אחת נמצאה בחורבות קיש מתקופת בבל הקדומה והמלך שמאב (סביבות 1850 לפני הספירה כמניינם), והשניה נמצאה באוגרית מתקופה של 600 שנים אחרי כן (1180 לפנה"ס, לפי חישובי התנ"ך זהו פחות או יותר זמן המלך שאול).
הסדר של ההברות הוא: ת נ ב ז ס ח ד ר ו כּ ל א ש ג. נג
והברות המסתיימות: -ר -תם -ש -פר -ל -ז -ךּ -ם -ד -ח -א.
